זכרונות ילדות של ילד רמת שופטי בדליה –שנות ה -80

קיבוץ דליה חלק משמעותי מאוד בילדות שלי. סבא וסבתא שלי, טיקו ופנינה לביא, בחרו בו באמצע שנות החמישים כביתם. לאחר תאונה קשה שבה נהרג הדוד שלי, שלמה לביא, נוצר מנהג משפחתי כך שבכל שבת במשך יותר משני עשורים היינו נפגשים אצלם בבית. היינו מגיעים בארבע אחר הצהריים וחוזרים בערב לרמת השופט. 

המנהג הזה הופר לעיתים נדירות ביותר.

בימי החופש הגדול הייתי בוחר לי שבוע שבו הייתי נוסע להתארח בקיבוץ. בתקופה ההיא כולנו ישנו בלינה משותפת והחוויה לישון בבית של הסבים שלי הייתה מיוחדת. בבוקר הייתי קם והולך למקום העבודה של סבא טיקו.

סבא, בתקופה ההיא, בסביבות גיל 65, היה מתקן טלביזיות במגדל המים שליד חדר האוכל. החדר שבו הוא עבד היה קטן וצפוף ומלא בטלביזיות. מדובר על תחילת שנות השמונים, תקופה שבה קיבוץ דליה היה בין הקיבוצים העשירים ביותר בארץ. 

בהתחלה הטלביזיות היו בשחור לבן, אבל די מהר, בגלל המצב הכלכלי הטוב, החליפו את מרבית הטלביזיות לסילורה צבעוניות. כך, בגיל 65 יצא סבא טיקו ללמוד איך מתקנים טלביזיות צבעוניות. הנושא היה בקדמת הטכנולוגיה של אז. לי היה תפקיד חשוב. הייתי עובד עם המלחם על מנת להוציא חלקים אלקטרונים ממעגלים חשמליים ישנים. מדובר בעיקר על נגדים בצבעים שונים וטרנזיסטורים של שנות השמונים. התהליך היה פשוט אבל דרש מידה מסוימת של מיומנות. בתחילה הייתי מחמם את הבדיל, שעל הרגל של הנגד עם המלחם. לאחר שהבדיל הותך והיה נוזלי היה מכשיר שמצמידים אותו למקום המותך ובלחיצה על כפתור הוא היה שואב את הבדיל ומנקה את הרגל של הנגד. לאחר מכן חוזרים על אותה פעולה ברגל השנייה והנגד השתחרר.

את הנגדים ששחררתי הייתי נותן לסבא והוא היה מבצע בדיקה שהנגד עובד כמו שצריך ומסדר אותם בקופסאות השונות.

מגדל הטלביזיה היה מושג בדליה בתקופה ההיא. חברים רבים היו עוברים דרכו לראות אם כבר תוקנה הטלביזיה שלהם. הטלביזיות סימלו חדשנות וקידמה והיכולת לקנות טלביזיות צבעוניות הייתה למעין סמל סטאטוס בין קיבוצי האזור ובתנועה הקיבוצית כולה.

דליה היו גם הראשונים להכניס טלפונים לבתי החברים וזכורה לי היטב האימרה הידועה עם הפראפראזה שהייתה נאמרת בכניסה לקיבוץ, ליד בריכות הניקוז של זוהר.

אומרים ש"לכסף אין ריח" אבל שם הריחו אותו מצויין

כתב: עידן לביא,ניו-יורק 2009.