סיפורי המקום - מתוך הספר

מקום שני מכובד

המטייל בשדות דליה יכול להבחין בסוללות אבנים במקומות שונים. אלפרד היה היוזם להקמתן.

האבנים היו פזורות בשדות ובשעת הסיקול הן היו נערמות לסוללות שגובהן כמטר אחד.

הן נועדו לסמן את גבולות הקיבוץ ולמנוע מעדרי העיזים לעלות על השדה.

והנה, הגיעו לאזור ההר מתיישבים חדשים, אנשי עין העמק, אשר עבדו, 

קודם לעלייתם על הקרקע, בנמל חיפה.

השכנות והעבודה המשותפת יצרו קירבה, ויום אחד הוכרזה תחרות סיקול ובניית סוללה בין חברי עין העמק לחברי דליה. 

חברינו זכו במקום השני המכובד. 

שדים ורוחות

לפני שנים רבות, כשהקיבוץ היה קטן ומוקף גדר, בנו עמדות אבן בפינות הגדר.

עמדות אלה שמשו גם לשמירה וגם למגורים למשפחות צעירות.

אחת מהעמדות הללו נבנתה ליד הכניסה לקיבוץ.

לא רחוק מהקיבוץ שכן כפר ערבי, אום –א-דפוף שמו.

בכל בוקר היו תושבים מן הכפר מגיעים לשער הקיבוץ ומחכים לאוטובוס לחיפה.

המראה של קבוצת ערבים העומדת בשקט וממתינה לאוטובוס היה מראה שבשגרה.

בוקר אחד נזעקו החברים לשמע קריאות של בהלה בערבית. וזה היה המחזה שנגלה לעיניהם:

קבוצה של ערבים נסה לשדות, כאשר מדי פעם הם מפנים את ראשם לעבר מרומי העמדה, 

מורים באצבעם וצועקים בערבית: "שדים ורוחות, שדים ורוחות". הרימו החברים את עיניהם וראו שתי רגליים

מנופפות באוויר ומיד אחריהן שתי ידיים וחוזר חלילה, וגוף אין... ואז נתברר פשר הבהלה.

לא היו אלה שדים ורוחות שקבעו את משכנם במרומי העמדה, אלא...ידיה ורגליה של רייזי, 

שהייתה עסוקה בהתעמלות, כמדי בוקר.

עוגה של זהב

מי טעם מן העוגה ומי זכה במטבעות- לא נודע אף פעם

הקיבוץ נשאר עני כפי שהיה, אך הגזבר חסך שני פיאסטרים.