דברים לזכרה של דליה רביד ז"ל - כתבה פרופ' יאירה עמית

מותה של דליה הכה בי, לא ידעתי שהיא כל כך חולה. למרות שדברנו לפני זמן מה, היא נסכה בי אופטימיות. שהרי אם הייתי יודעת, לפחות הייתי באה לבקר... כשאני חליתי דליה ורובי הגיעו אלי עם כל העצות הטובות האפשריות.

הכרתי את דליה כבר בשנות השבעים והשמונים במסגרות של השתלמויות מורים, וידעתי שהיא מורה מחוננת, עם ידע אדיר הן במקרא והן בספרות, והעיקר עם רצון לא רק ללמד אלא לגרום לתלמידיה להעריך ולכבד את ספרות המקרא ולהקנות להם כלים, כדי שיוכלו להלך בה כבשלהם. מורה מתוות דרך, שבזכות התכנית הייחודית שעיצבה, זכתה להכרה ולהוקרה מהמבינים בנושא במשרד החינוך.

בסוף שנות השמונים היא באה להשלים באוניברסיטת תל-אביב את לימודיה לתואר השני. מיד נוצרה בינינו כימיה והיא החליטה לכתוב אצלי את עבודת הגמר לתואר השני, שעסקה ב"מעגלי פרשנות בבראשית לח". היא סיימה את העבודה ב-1993 בהצלחה מרובה, ושנים מעטות לאחר מכן הגיעה שוב והפעם עם תכנית לדוקטורט, בנושא: "עיצוב דמותו של יואב במחזור סיפורי דויד". תוך זמן קצר היא הגישה תכנית שאושרה והתחילה במלאכת הכתיבה. תלמידים מסוגה של דליה אין הרבה. כל פעם שנפגשנו, היא טרחה להודיע לי, אל תדאגי אני מתקדמת, ויום בהיר אחד היא מופיעה עם עבודה גמורה של מאות עמודים. עבודה שכולה פיוט, שילוב של ספרות ופסיכולוגיה ורק מה שמקובל לכנות חקר המקרא היא חסרה. לאחר שיחה ארוכה, דליה אמרה, אין שום בעיה. הבנתי. ותוך זמן קצר אביא גירסה מתוקנת. וכך היה. דליה אף פעם לא הסתפקה בפרק. כל פעם היתה מגיעה עם מאות עמודים, שהם הגירסה המתוקנת. המקוריות, האסוציאציות, הידע העשיר בתחומים, שאינם רק מקרא אפיינו את עבודתה, ואני הרגשתי ליידה כמו שוטר אקדמי, שצריך להכניס לתלם את היופי הזה, את הדמיון האין-סופי, לקרקע את העפיפון הצבעוני והמדהים למסגרות אקדמיות מרובעות ויבשות. מי עוד היה מסוגל לגייס את אריסטו, מקיאבלי, פרויד ועד אוכלוסיית הזנבנים בשמורת שיזף שבנגב, כדי לנתח את דמותו של יואב?

ועם זאת, מה שאיפיין יותר מכל את עבודתה של דליה הוא הפן הערכי, והדבר התבטא כבר בבחירת הנושאים. לא במקרה היא בחרה בדמותה של תמר אשת ער לעבודת המ"א שלה, ובדמותו של יואב לעבודת הדוקטורט. היא הזדהתה עם הסובלים והמקופחים ורצתה לחשוף את צדקתם. חשוב היה לה להראות שתמר צדקה מיהודה, כפי שחשוב היה לה להבליט את דמותו הנאמנה של יואב. היה משהו חתרני בהתייחסותה לטקסט, כי יותר מכל היה חשוב לה להראות את מורכבותו, את ריבוי הפנים שבו, את האפשרות לקרוא אחרת וכך לקעקע דעות מוסכמות ומקובלות.

השנים האחרונות היה קשות, בגלל מחלתו של רובי, בגלל שלא יכלה לחלוק עמו את שמחתה כשסיימה את הדוקטורט ואת צאתו לאור של ספרה.  בהקדשת הספר היא כותבת: "לרובי, גם אם אתמהמה – חכה לי, כי בוא אבוא". ואולי עכשיו כשהיא בדרך, הוקל לה. יהי זכרה ברוך.