דברים לזכרה של דליה רביד ז"ל – איציק פלג 27/05/2011
בני משפחת רביד היקרים, לבי לבי אתכם. אין מילים בפי, ואולי עדיף שאשב אתכם ואשתוק, כפי שעשו הרעים בספר איוב (ואני מצטט):
"וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ ... וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ... וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר, כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד".
שלשום, בשעה 9:30 בערב, כשרק צלצל הטלפון כבר הרגשתי בברור שהגיעה הבשורה הנוראה. ולמרות שידעתי שימיה של דליה ספורים, הבשורה היתה חדה וכואבת.
היתה לי הזכות לעבוד שנים עם דליה כרכזת המקרא במוסד החינוכי הרי אפרים. ביד בוטחת כתבת דליה תוכנית ייחודית ללימודי המקרא, שבמסגרתה כתבו התלמידים עבודה עיונית במקום בחינת בגרות בתנ"ך. היינו כל כך גאים בעבודה שלנו. התוכנית הייחודית נתנה לנו חופש פעולה בדרכי ההוראה ובתכנים.
דליה היתה מורה למופת. מורה לחיים לתלמידים רבים. מורה מאתגרת, שופעת אסוציאציות. לא היה אצלה בשיעור רגע דל, הכל זורם, הכל רלוונטי. והתלמידים נסחפו אחר ההתלהבות שלה, אחר אהבתה לסיפור המקראי. דליה היתה קשובה לכל אחד ואחד, ובתבונה רבה מצאה את דרכה אל לבם של תלמידיה.
דליה היתה אשת ספרות בכל רמ"ח אבריה. כחוקרת הסיפור המקראי ידעה לשזור בתבונה חשיבה יצירתית, כמעט ללא גבולות, עם הקפדה ודיוק שיטתי, כיאה לכתיבה מדעית. בדברי ההקדמה לספרה, דליה מודה למנחה שלה, פרופ' יאירה אמית, וכך היא כותבת: "על שנתנה בי אמון בלתי מסויג, איפשרה לי להמריא, ובו בזמן דאגה לקרקע אותי כשדחקה בי להסביר את כל ה'מובן מאליוים'" . דליה היקרה, יאירה אמית נתנה לך את חופש הפעולה מסיבה אחת פשוטה: היא סמכה עליך, כי היא ידעה עם מי יש לה עסק, ובצדק.
עם צאת ספרך התכנסנו בבית מרים כדי לברך אותך. וכך כתבתי לך בין השאר, "האהבה המשותפת של שנינו למקרא יצרה קשר חם ותומך גם בינינו
לאורך השנים, לא אשכח את השעות שישבנו בספריה, בהן עמלנו בהנחיית עבודות של חניכי המוסד החינוכי. פעילות שהעשירה לא רק אותם אלא לא פחות גם אותנו".
לפני כשנה, קבלתי הזמנה זוגית למפגש של החוג לתנ"ך בבית הנשיא. באופן טבעי הזמנתי אותך להצטרף אלי. לא ידעתי אם מצבך הבריאותי יאפשר לך לנסוע. ואת לשמחתי נענית ברצון. היה בזה מעין סגירת מעגל עבורנו. הנסיעה לירושלים החזירה אותנו לימים הטובים בהם נבחר צוות מורי התנ"ך בהרי אפרים כ'מורי מפתח' למקרא (כך כינו אותנו המארגנים). ואחת לשישה שבועות שלוש שנים ברציפות עלינו לירושלים כדי לשמוע דברי תורה מפי הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ, שכה אהבנו. לא אשכח את הרגשות שהציפו אותנו ביום זה. כמה היית מאושרת. ואני הרגשתי נפלא שאני מצליח לשמח אותך.
דליה ורובי - שניים שהם אחד. איזו זוגיות מופלאה. לא ניתן לתאר במילים את המחסור והכאב שפקד אותך כשרובי הלך ממך.
את עבודת הדוקטורט על "יואב בן צרויה – גיבור שנוי במחלוקת", הקדישה דליה לרובי בשתי מילים: "לרובי – השותף". השנה היא תשס"ה. כעבור ארבע שנים יצא לאור ספרה אותו מקדישה דליה לרובי שלה, ובו היא כותבת את המילים שהיום מקבלים משמעות מצמררת: "לרובי, גם אם אתמהמה – חכה לי, כי בוא אבוא". איש לא חשב אז, שנבואתה תתגשם מהר כל כך, גם לא דליה. בספרה, המונח על שולחני, היא כותבת לי, בין השאר: "...לזכר שנות עבודה משותפות, ובתקוה לשנות עבודה נוספות בעתיד".
אני קורא שוב ושוב את דברי הנבואה של דליה לרובי שלה, "חכה לי, כי בוא אבוא" ונזכר בדברי דוד המלך, אב שכול, שאמר לאחר שנודע לו על מות בנו:
"אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי" (שמו"ב יב 23).
נוחי על משכבך בשלום, דליה היקרה.
אדם ממשיך לחיות גם לאחר מותו בזכרונם ובלבם של היקרים לו
יהי זכרך ברוך
אוהב ומתגעגע
איציק פלג, עין השופט
דברים שכתבה לי אורית בתי מאוסטרליה במייל:
אבא
תודה ששתפת אותי. דליה היתה המורה האהובה עלי במוסד. כלכך עצוב לשמוע שזמנה הגיע כלכך מהר.
מקווה שבמייל הבא שלך יהיו חדשות טובות.
אוהבת
אורית
