אהרון יקר,
אנחנו בני אותה קבוצה בקיבוץ, מאז גיל הגן. כלומר, הרבה שנים.
אבל לא זיכרונות ילדות ונעורים אני רוצה להעלות ברגע זה.
הם יכולים לחכות לזמן ולמקום המתאימים לכך.
כי אם על המפגש שלנו, שלך ושלי, שנים רבות לאחר שבגרנו.
נפגשנו בחדרי החולים, בתקופה בה עברת דיאליזה.
היית מגיע בבוקר, צמא עד גבול היכולת לשאת זאת, אך נאסר עליך להקל על הצמא, ולו בלגימה אחת של מים.
ככה זה כאשר הכליות מפסיקות לתפקד.
היית נכנס לחדר הדיאליזה, והאח אשר הפעיל את המכונה, היה מחבר אותך אליה.
אל אותה מכונת דיאליזה, אשר במשך כחמש שעות, הייתה שואבת את הדם, מנקה ומחזירה אותו לגופך, כדי שתוכל להמשיך לחיות.
כך, בכל שלושה ימים, במשך חמש עשרה שנה.
גם אז, כאשר ישבתי לידך, וגם עכשיו, אני מתקשה למצוא את המילים אשר תוכלנה לבטא, את ההערכה שאני מרגישה כלפיך.
התקשיתי להאמין, כי ניתן לעבור טיפול קשה כל כך, במשך זמן ממושך כל כך.
אבל זו הייתה שיגרת החיים שלך.
בתקופה שקדמה לדיאליזה, עברת השתלת כליה אשר לא צלחה.
גם הניתוח וגם הכישלון שלו, הפכו לזיכרון קשה עבורך.
היית צריך לגייס מידה עצומה של העזה, כדי להחליט כי אתה מוכן לעבור השתלה נוספת, אשר איש לא יכול היה להבטיח לך כי לא תסתיים בכישלון נוסף
אבל אתה קיבלת את ההחלטה האמיצה. בחרת בחיים.
בתקופה האחרונה, חלה ירידה תלולה במצבך הבריאותי.
היית זקוק לעזרת הזולת בכל פעולות היומיום.
אני נוטה להאמין, כי מעטים מבין העומדים כאן, יכולים לתאר את חייהם שלהם, במצב זה.
ושוב, היה עליך לקבל החלטה אמיצה מאין כמותה.
החלטת כי אתה מוכן לעבור ניתוח, אשר הסיכון בו רב. כל זאת כדי לתת סיכוי לחיים עם מידה רבה יותר של עצמאות ואיכות חיים.
הייתי שותפה לתקוות ולחששות.
קיוויתי בכל מאדי, שהניתוח יביא איתו גם את היכולת לנהל חיים עצמאיים יותר.
אך לא כך קרה.
כאשר התבשרתי על מותך, הרגשתי מעין הצלפה בפני.
הרגשות של צער, כעס ואי רצון להשלים עם העובדה.
אהרון, אתה תחסר לי, תחסר מאד.
דורית.
