דברים של מאיה באזכרה לגיורא 01.2010
המוות כבר היה פה כשנולדתי, והיה לי הכבוד לגדול איתו.
כבוד גדול, כי לא בא אל משפחתי סתם מוות. בא אלינו מוות מיוחד שמגיע רק אל אנשים מיוחדים, ולקח את הדוד שלי- גיורא- שמת מות גיבורים במלחמה. אחר כך הוא חזר שוב כדי לקחת את סבא- שמת כי באותה המלחמה נשבר לו הלב. אז אפשר להגיד שגם סבא שלי- שאני יודעת מתמונות שהוא היה גדול וחזק עם קלשון ביד, וחכם כמו מאה אנשים כי הוא נבחר להיות מזכיר קיבוץ- מת גם הוא מות גיבורים. אז ככה בלי לבחור, כי זה היה בזמנים שעדיין לא שאלו את הילדים מה הם באמת רוצים- קיבלתי מוות.
ילדים הם רגישים, הם יכולים להבין גם דברים שלא נאמרים. והרבה לא נאמר. המוות אף פעם לא נאמר אבל היה איתנו כל הזמן, כמו קרוב משפחה שקט. ורק פעם בשנה- ביום מיוחד- יום חג הזיכרון, המוות הגיע לשאת דבריו. כל הילדים נשארו בכיתה אבל אני, בגלל הכבוד של המוות, לבשתי את בגדי השבת הכי יפים שלי ורצתי לבית של סבתא- עם הרבה התרגשות ושמחה. כל החברים במשפחה- גם כאלו שהחליטו שהם כבר מתגרשים מהקיבוץ- התכנסו בבית של סבתא.
ורק בערב כשהעיניים הכחולות של סבתא הפכו לים, הייתי מתחילה לספור אותיות בשלט העץ הגדול "צעירים היינו ומתנו (פסיק) זיכרונו". ומתפללת שלא ירדו גם לי דמעות. ומנסה לא לחשוב על אבא שאיבד את האח שלו, ולא להקשיב למה שמקריאים ברמקול- כי אז הדמעות כבר היו מגיעות וגורמות לי הרבה מאוד מבוכה פרטית.
גדלתי מאז. גם הלב שלי גדל, ולמוות יש יותר מקום לשבת בו.
וניסיתי מאוד להבין, וניסיתי כל כך להאמין שיש משהו אחריו- אחרי שהמוות מגיע. באוניברסיטה לקחתי קורס על שכול ואובדן; בביתי, על מדף הספרים, מילים רבות מנסות להסביר; חיפשתי תשובות בעולמות זרים- הרחקתי עד הודו וסין וחכמים יהודיים; נפרדתי מסבתא- שגם אותה לקח לי המוות, וליוויתי אנשים אהובים שגם להם היה הכבוד.
האם הצלחתי להבין ולקבל? כנראה שעדיין לא.
אבל גדלתי מאז. תחושות הגאווה והחגיגיות שפעמו בי בילדות פינו מקומן לכאב ולהזדהות בגיל ההתבגרות. סקרנות גדולה באה לאחר מכן, ובשנים האחרונות, כאשר אני כבר אימא לילדים- בא הפחד. פחד מוות, אפשר לקרוא לו. כולם יגידו שכל הורה חרד לילדיו. אולי. אבל אני חושבת שאצלי בלב יש פינה מיוחדת למוות, כי הוא הגיע אלי כבר כשנולדתי. בימים שעדיין לא נתנו לילדים לבחור מה הם רוצים באמת.
