להיות דלייתי

(הוקרא בסיום כנס המחזורים - 10.10.2009 ) 

זה לעלות דרך ג'וערה ואחרי המוסד בירידה או בדרך מצומת אליקים להרגיש שאתה בבית. לזהות כל גבעה, ואדי, אקליפטוס גדול או אלון בודד.. כל בוסתן סברס ותאנים אליו היינו הולכים בימות הקיץ לקטוף מפירותיו ולהידקר מקוציו. להרגיש איך הגבעות החשופות או אלה בעלות חורשות האורנים והרקפות מחבקות אותנו ומברכות לשלום, גבעות ושדות שהיו כאן עוד מבראשית וגם לפני 70 שנה כשסבא וסבתא פגשו בהם לראשונה והחלו במלאכת הסיקול שהמשיכו הורינו וממשיכה גם כיום המכונה, שדות שממשיכים להרות אבנים שצצות ועולות בכל שנה מחדש, אבנים מהן בנינו מסלעות, קירות ופסלים. 
להיות דלייתי זה לגור בכרם למרות שמעולם לא ראית שם ענבים, או לעבוד בחלקת מישמיש שמזמן אין בה מישמיש, או ללכת למגדל המים כי שלחו אותך לטוטו ולא כדי להביא מים...
להיות דלייתי זה לעלות לחדר אוכל ולרדת לבריכה ולראות שם את גולי עושה עמידת ראש בבגד הים הנצחי ואח"כ מעביר אבנים מצד לצד
להיות דלייתי זה לקשור את גורלך לסבון לנצח בכל מקום אליו תלך וגם לדעת בהתאם לכיוון הרוח מה מייצרים היום בספריי
זה להתעורר בוקר אחד בשנת בחורף 81 ולגלות שחצי קיבוץ נהרס בסופה וחצי ישן בלי להרגיש בדבר,
זה לשמוע שיר של דודו ברדיו, או את דרורה פרל מוושינגטון, או לראות את יוחאי ליפשיץ שוחה בלוס אנג'לס ולהרגיש גאוות יחידה ו"הם משלנו".
להיות דלייתי זה לרוץ למשק לטיפול האישי ולהיות מחובר לחיות השונות בכל ליבך, לבבך ומאודך ואחר כך לראות כיצד הוא עומד בשיממונו והופך בן לילה לצימרים מפוארים ששוכניהם לא מעלים על דעתם מי היו הדיירים הקודמים ...
להיות דלייתי זה רפי בפלחה ועמי במוסך ויניר בנוי ודורון במטעים וסטמפו בזוהר ויואבי בדיר ושושקה בגבינות, ויושקו בחמניות והדור שלפניהם ואלה שיבואו – אנשים פשוטים וטובים שקמים כל בוקר לעבוד באותו המקום – קיץ, חורף סתיו ואביב באהבה גדולה כבר 70 שנה
להיות דלייתי זה להיאבק על הבכורה מול העין שופטים במוסד, זה לדעת שפעם היה כאן כפר ערבי, והיה חדר אוכל אליו נהרנו בלילות שישי והוא כמאמר השיר שייט כספינה מוארת ונוהרת במרכז הדשא הגדול, והיו כלבו ומרכולית שעכשיו חוברו להן יחדיו והיו כנסי מחולות לפני שנולדתי ואמפי שננטש, ובתים עגולים, ו"בדקים" לקבל איתם תפוחים מהרברט...
להיות דלייתי בשבילי זה פשוט צירופי צירופים של ריחות ומראות וזיכרונות, בתים ומרפסות,  ואנשים אהובים ופינות נסתרות ועצי שסק. וגבעות שמחבקות אותי בכל פעם מחדש. וזיכרון קולקטיבי של חבורת אנשים צעירים במעלה ובמפנה חייהם  - הסבים שלנו שבאו לגבעות האלה וקבעו כאן את ביתם – נוף הולדתנו – ביתנו.

כתב: אודי תמיר