סיפורי דליה

סיפורי דליה- מתוך הספר 'דליה אגדה של מקום'

 

מקום שני מכובד
המטייל בשדות דליה יכול להבחין בסוללות אבנים במקומות שונים. אלפרד היה היוזם להקמתן.
האבנים היו פזורות בשדות ובשעת הסיקול הן היו נערמות לסוללות שגובהן כמטר אחד.
הן נועדו לסמן את גבולות הקיבוץ ולמנוע מעדרי העיזים לעלות על השדה.
הנה, הגיעו לאזור ההר מתיישבים חדשים, אנשי עין העמק, אשר עבדו,
קודם לעלייתם על הקרקע, בנמל חיפה.
השכנות והעבודה המשותפת יצרו קירבה, ויום אחד הוכרזה תחרות סיקול ובניית סוללה בין חברי עין העמק לחברי דליה.

חברינו זכו במקום השני המכובד.

שדים ורוחות
לפני שנים רבות, כשהקיבוץ היה קטן ומוקף גדר, בנו עמדות אבן בפינות הגדר.
עמדות אלה שמשו גם לשמירה וגם למגורים למשפחות צעירות.

אחת מהעמדות הללו נבנתה ליד הכניסה לקיבוץ.

לא רחוק מהקיבוץ שכן כפר ערבי, אום –א-דפוף שמו.

בכל בוקר היו תושבים מן הכפר מגיעים לשער הקיבוץ ומחכים לאוטובוס לחיפה.
המראה של קבוצת ערבים העומדת בשקט וממתינה לאוטובוס היה מראה שבשגרה.
בוקר אחד נזעקו החברים לשמע קריאות של בהלה בערבית. וזה היה המחזה שנגלה לעיניהם:
קבוצה של ערבים נסה לשדות, כאשר מדי פעם הם מפנים את ראשם לעבר מרומי העמדה, מורים באצבעם וצועקים בערבית: "שדים ורוחות, שדים ורוחות". הרימו החברים את עיניהם וראו שתי רגליים מנופפות באוויר ומיד אחריהן שתי ידיים וחוזר חלילה, וגוף אין... ואז נתברר פשר הבהלה.

לא היו אלה שדים ורוחות שקבעו את משכנם במרומי העמדה, אלא...ידיה ורגליה של רייזי, שהיתה עסוקה בהתעמלות, כמדי בוקר.

איפה הטרקטור ?
בוקר אחד רכב טוטו כהרגלו על החמור בדרכו לעבודה בעין השופט.
בדרך פגש ביהואש ההולך ברגל ושקוע במחשבות (ליהואש היו מחשבות רבות).
עצר טוטו את החמור, בירך את יהואש לשלום ושאל אותו לאן הוא הולך.
"לחרוש" השיב יהואש כמי שאינו מבין את השאלה.
"ו.. איפה הטרקטור יהואש ?" היסס טוטו ושאל בזהירות.
תפס יהואש את ראשו בידיו וקרא: "איזה טמבל אני, שכחתי אותו בבית."
 
עוגה של זהב
יום אחד קיבל רוקה, שהיה ממייסדי הקיבוץ ועזב, הודעה מן הדואר בחיפה, שהוריו בגרמניה שלחו לו חבילה ועליו לבוא לקחת אותה ממשרד המכס.
רוקה לא רצה להפסיד יום עבודה יקר ולנסוע לחיפה כדי לפדות את חבילתו.
נתן הגזבר הוסמך לפעול בשמו ולהביא את החבילה.
במשרד המכס הציג נתן את כל המסמכים הדרושים והחבילה הובאה בפניו. לפי הכללים נפתחה החבילה, והתברר שהיא הכילה עוגה.

"שני פיאסטרים", קבע הפקיד את מחיר פדיונה של העוגה.
"שני פיאסטרים" ? כעס נתן. לא די שביזבזתי חצי יום עבודה, חשב, ועכשיו אשלם עוד שני פיאסטרים? "אני מסרב לקבל את החבילה" הודיע לפקיד. " שלח אותה בחזרה לגרמניה".
הפקיד משך בכתפו, ארז מחדש את החבילה והניחה על המדף המיועד להחזרה.
כעבור שבועות אחדים הגיע לקיבוץ פליט מגרמניה, שהביא עמו מכתב מהוריו של רוקה.
במכתב היה כתוב, שהם שמחים מאוד על שהצליחו להערים על הגרמנים ולשלוח אליו עוגה שמילאוה במטבעות זהב.

מוטב, כתבו ההורים, שאתה תיהנה מהם ולא הנאצים הארורים.
מי טעם מן העוגה ומי זכה במטבעות- לא נודע אף פעם.

הקיבוץ נשאר עני כפי שהיה, אך הגזבר חסך שני פיאסטרים.