כנס מחולות

מתוך כתבתה של גלית רויכמן-  פורסם ב- 12.6.09  ב- YNET .

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3713161,00.html

 

 

כנס המחולות השני בקיבוץ דליה. בואו לצפות בבני דור הפלמ"ח כפי שהונצחו טרום מלחמת העצמאות. 

שלהי חודש יוני, סופשבוע. זמן טוב לחגיגות! 25,000 איש מתכנסים במקום אחד כדי לעשות שמח, לרקוד ולשיר עד אור הבוקר. מצעד הגאווה? פסטיבל בומבמלה? ברוזה על המצדה? לא ממש. השנה היא 1947, והדבר הכי חם והכי "קוּל" הוא כנס מחולות שמתקיים בקיבוץ דליה. מכל קצווי הארץ נוהרים למקום צעירים, וצעירים ברוחם. הם מקימים אוהלים ללילה, לובשים את החולצה הרקומה ויוצאים לפזז במחול מחניים.


מי שנמצא שם כדי לתעד את דור תש"ח במלוא הדרו, הוא כמובן מיודענו משכבר המדורים- הנדבן היהודי - אמריקאי פרד מונוסון. בסרטון שלפניכם מנציחה מצלמתו, אולי מבלי דעת, רגעי חסד אחרונים של אומה הניצבת בפתחה של מלחמה מכרעת. חודשים ספורים אחרי אותו ליל ריקודים קסום, פורצת מלחמת העצמאות ורבים מבני הדור מוצאים את מותם בקרבות.


הרעיון לקיים כנס מחולות בקיבוץ דליה נולד כבר בשנת 1944, אז התקיים הכנס הראשון. מימדיו היו צנועים ונכחו בו בעיקר תושבי הסביבה. גם מארגני כנס המחולות של 1947 ציפו לכמות מבקרים שלא תעלה על 6,000 איש, והנהירה העצומה של מבקרים מכל רחבי הארץ, היתה בגדר הפתעה מרגשת. קיבוץ דליה המשיך לקיים את כנסי המחולות שלוש פעמים נוספות – ב-1951, ב-1958 וב-1968.

 

אלו מביניכם שנישאים עכשיו על גלי נוסטלגיה, יוכלו למצוא עניין גם בתיעוד שלהלן, הלקוח מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות". כך מתואר כנס המחולות מנקודת מבטו של שליח העיתון, בכתבה שפורסמה  ב-22.6.47:

 

"כשעמדת על הגבעה שממול לאמפיתיאטרון, ראית הר של ראשים. שתי שורות של מנורות קטנות חרשו בו תלמים, כעין המשולש. אך מימין ומשמאל ובאמצע היו אנשים, אלפים-אלפים של בני אדם. צעירים, גועשים, משולהבים.

 

ובהסתכלך מעל הר אנשים זה למטה, ראית במה מרובעת המוארה בקושי בפס-אור חזק, ומאחוריה, בסוכת שקים כמעין אוהל בדואים, היתה התזמורת. רמקול צרוד הפיץ את צליליה. ועל הבמה הופיעו בזו אחר זו להקות הרקדנים – אלה שלמענם באו כל ההמונים שכיסו את צלע ההר.

 

אכן, יש משהו מוזר ומפתיע בהתעניינות זו של ההמונים בריקודים. הרי לפני חודשים מעטים נערכו הצגות ריקודים כאלו גם בתל אביב וגם בחיפה. אנשי קיבוץ דליה, שעל שכמם הוטל לארגן את ההצגה בבקעה היורדת מערבית ממשקם, לא חיכו אלא ל-6,000 איש, אולם אחה"צ החלו המכוניות לזרום זו אחר זו, כמו שורה של נמלים . לחצם של מבקשי הכרטיסים היה כה רב על הקופה, עד שלבסוף החליטו המארגנים כי אין בכוחם לעמוד בפרץ ונתנו להיכנס לכל מי שבא.

 

אחת אחר השנייה עלו להקות הרקדנים ורקדו. מדי פעם בפעם היה אחד הצלמים שורף סרט מגנזיום, שהיה מציף אור חזק על הבמה ומשמיע קול התפוצצות קלה – והקהל כולו היה כאילו נאנח מהתפעלות. כשהופיעה הקבוצה הראשונה של הערבים, נשמע נאום ברכה בערבית רהוטה, והקהל מחא כף. הלהקה הערבית השנייה באה מהכפר הדרוזי הסמוך – ורובם של חבריה הופיעו בחליפות אירופיות דווקא, ולא היה המזרח מורגש אלא בהופעתה של קבוצה ערבית שלישית, שרקדה בהתלהבות עצומה ובנפנוף מקלות שעה ארוכה למדי. אכן, היתה זו "פנטזיה" מארץ ה"פנטזיות" – אלא שיריות לא היו.

 

שלושים אלף איש השרים בקול אחד את "התקווה" – זהו משהו מזעזע. ולמילים יש ערך חדש, כשהן מצלצלות מעל רכסי הרי אפרים, אל מול השממה הגדולה, המחכה לבניה.

 

ולבסוף נסתיימה התוכנית, ואז עלו על הבמה כל מי שרצה לרקוד מבין הקהל, וכך העיר הבוקר.

לא לחינם מורכב קיבוץ דליה מיוצאי גרמניה ורומניה – הדמיון והסדר מתמזגים בו יחד. רק איש בעל דמיון יכול היה להציע להביא רקדנים לסביבה שוממה זו – ורק קיבוץ בעל דמיון והרגשת הסדר יכול היה לבצע את הדבר. ואכן, הצד הארגוני של הכינוס יכול לשמש למופת ולדוגמא".